ע"י ב"כ עוה"ד
קדוש
התובע

 

נגד

1. משה ארביב
2. מזל ארביב

 

ע"י ב"כ עוה"ד
צ'צ'ק
הנתבעים

 

פסק דין
1.       טענות התובע:

 א.      על פי הסכם מיום 22/1/96 – המוצג ת1/ – (להלן: "ההסכם"), התחייב הנתבע 1 (להלן: "הנתבע"), לבנות עבור התובע תוספת קומה שנייה + ממ"ד, בביתו שבאשדוד (להלן: "עבודות הבנייה"), תמורת סך של 135,000 ש"ח, הכולל מע"מ.

 ב.       עבור עבודות הבנייה מסר התובע לנתבע 4 שיקים, על סך כולל של 120,000 ש"ח, המוצגים ת2/ – ת5/ (להלן: "השיקים"). השיקים נרשמו ע"י הנתבע לפקודת אשתו, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת").

ג.       במהלך ביצוע העבודות, ביקש הנתבע לפצל את השיק ע"ס 50,000 ש"ח – המוצג ת3/, לשני שיקים ע"ס 20,000 ש"ח וע"ס 30,000 ש"ח, בהבטיחו להשיב לו את השיק ת3/.
התובע האמין לנתבע ומסר לו שני שיקים חלופיים, את ת6/ ע"ס 20,000 ש"ח ושיק נוסף ע"ס 30,000 ש"ח, אולם הנתבע לא השיב לו את השיק ע"ס 50,000 ש"ח, ת3/, אלא פרע אותו ופרע  גם את השיק החלופי, ת6/.

ד.       בהמשך, כאשר נודע לנתבע כי התובע מבקש למכור את רכבו, מסוג פורד סיירה שנת 84 (להלן: "הרכב"), ביקש לקבל את הרכב, בשווי 18,000 ש"ח, על חשבון עבודות הבנייה. התובע נעתר לו והרכב הועבר ע"ש הנתבעת, על פי בקשת הנתבע.

ה.      הנתבע לא עמד בהתחייבויותיו והפסיק את עבודות הבנייה. כאשר התובע חזר והפציר בנתבע, לקיים את חיוביו ולהמשיך בעבודות, הוא ביקש מהתובע תשלום נוסף בסך 20,000 ש"ח, והתובע נתן לו שיק נוסף ע"ס 20,000 ש"ח, המוצג ת9/, אשר נפרע. למרות זאת, לא מילא הנתבע אחר חיוביו ולא השלים את העבודות.

ו.       סיכומו של דבר, הנתבעים קיבלו בפועל סך 118,000 ש"ח (מכונית בשווי 18,000 ש"ח, ושיקים בסך 100,000 ש"ח) והחזיקו גם 3 שיקים ע"ס 30,000 ש"ח כל אחד, 90,000 ש"ח בסה"כ, אותם אמור היה הנתבע להשיב לו, ובניגוד להבטחותיו לעשות כן, סיחרם הלאה, לבנק לאומי ולצד ג' נוסף, שתבעו ממנו את פרעונם.

ז.       על מנת להשלים חלק מעבודות הבנייה, נאלץ התובע להעסיק בעלי מקצוע אחרים ולקנות חומרים, בעלות כוללת של 35,840 ש"ח, המוצגים ת20/ – ת25/.

ח.      על פי חוו"ד המהנדס בן חורין, המוצג ת26/, שביקר בבית התובע ביום 13/8/96, הוערכו העבודות שלא בוצעו ע"י הנתבע בסך 69,200 ש"ח.

ט.      הנתבעים נהגו בתרמית, תוך מעילה באמון התובע.

י.       על פי כתב התביעה המתוקן, נתבעים הנתבעים להשיב לתובע סך של 60,000 ש"ח וכן שיק ע"ס 30,000 ש"ח.

 2.       לטענת הנתבעים:

א.      ההסכם היה בין התובע לבין חברת אילן בר פיתוח ובנייה בע"מ (להלן: "החברה"), שהנתבע היה מנהלה, כך שאין כל יריבות בין הנתבעים לבין התובע.

ב.       חלק מהשיקים שמסר התובע נרשמו לפקודת הנתבעת, בשל העובדה שהחברה נקלעה לקשיים וחשבונה הוגבל, כשהמשך ניהול עסקיה של החברה היה באמצעות חשבון בנק ע"ש הנתבעת, אותו ניהל הנתבע וגם חתם בשמה, בלי שלנתבעת היו יד ורגל בניהול חשבון זה.

ג.       החברה מילאה אחר כל התחייבויותיה, אלא שהתובע הוא זה שהפר את ההסכם ולא שילם את מלוא התמורה.

ד.       גם הרכב וגם השיקים הנוספים שמסר התובע, היו עבור עבודות נוספות שביצעה החברה, מעבר למוסכם.

ה.      התובע הוסיף להסכם את המילים כולל מע"מ, בלי ידיעת הנתבע וללא הסכמתו.

ו.       ההסכם היה בן שני עמודים, בהם מופיעה חותמת החברה, בצרוף חתימת הנתבע, כאשר התובע הוסיף, על דעת עצמו, את דף מס' 3, בו אין כל חתימה של החברה.

ז.       החברה נקלעה לקשיים וקרסה, בהותירה חובות של מעל מיליון ש"ח.

 3.      לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, ולאחר שבחנתי את חומר הראיות ושקלתי את טענות הצדדים, מאמין אני לתובע, כי הנתבע הוליכו שולל, בהפרו את ההסכם עמו ובמעלו באמון שנתן בו התובע.

על פי ההסכם, אמור היה התובע לשלם סך של 135,000 ש"ח בלבד, כאשר מדובר בעבודות בנייה, כולל חומרים ואביזרים, עד מסירת המפתח.

במצב דברים זה, לא היה כל מקום או צורך שהתובע ישלם לנתבע תשלומים נוספים, מעבר לסכום זה.

אם טענת הנתבע היתה נכונה, כי ביצע עבודות נוספות בשיעורים של עשרות אלפי שקלים מעל למוסכם, היה מתכבד ומפרט איזה עבודות בוצעו מעבר למוסכם. לא רק שלא עשה כן והסתפק באמירה סתם,  אלא שכנגדו עומדת חוות דעתו של המהנדס בן חורין, המפרטת עבודה לקויה, מחד, ובעיקר עבודות רבות שהנתבע לא השלימן.

זאת ועוד, התובע הוכיח, על פי המוצגים ת20/ – ת25/, כי שילם לבעלי מקצוע עבור עבודות שהנתבע אמור היה לבצע על פי ההסכם, ורכש גם חומרים שהנתבע אמור היה לספק.

גם העובדה, שאשת הנתבע, הנתבעת 2, מאשרת כי התובע פנה אליה שוב ושוב, וביקש כי הנתבע ישלים את העבודות והיא העבירה פניות אלה לנתבע, מוכיחה ומחזקת את גירסת התובע.
גם אם התובע הוסיף את המילים "כולל מע"מ" בהסכם, אין בכך כדי לשנות, כי אם בהסכם לא אוזכר המע"מ, משמעות הדבר היא שהסכום שננקב, כולל מע"מ.

4.       הנתבע התרשל בכל הנוגע לקיום ההתחייבויות שקיבל על עצמו, כאשר ניהול החברה, ועל כך נדון להלן, היה גם הוא כושל, עד כדי ערבוב בין התחייבויות החברה לאלה שלו ושל הנתבעת, ששורבבה לעסקה, גם אם לא מרצונה, ע"י הפקדת כספים ששילם התובע לחשבונה, כולל העברת הרכב על שמה. ניהול כושל זה, שהביא גם לקריסת החברה, הוא, כנראה, גם הרקע להולכת התובע שולל, תוך מעילה באמונו וקבלת שיקים נוספים, בטענות שווא ובמירמה, כאשר שיקים שהוחלפו,  לא הושבו לתובע והועברו לבעלי חוב אחרים של החברה, ובכללם גם הבנק בו נוהל חשבון החבה ו/או החשבון ע"ש הנתבעת, דרכו נוהל חשבון החברה, כאמור.

 5.       שאלת היריבות:
בעקרון, אני מקבל את טענת הנתבעים, כי ההסכם ת1/ היה בין הנתבע לבין החברה, כאשר חתימת הנתבע היתה בתור מנהל החברה.

לא ברור לי, מדוע התעקש ב"כ התובע לא לתבוע גם את החברה, למרות שניתנה לו הזדמנות להגיש כתב תביעה מתוקן, ככל שירצה.

אם היה עושה כן, הרי שהטענה בדבר הרמת המסך, בנסיבות שתוארו, היתה מתקבלת ללא כל פקפוק, כאשר מדובר בתרמית ובחוסר תום לב של מנהל החברה, דהיינו, של הנתבע 1.

לא ברור גם מדוע בכתב התביעה, הן המקורי והן המתוקן, רב הבלבול בהצגת טענותיו של התובע, כאשר רק בתצהירו, ת27/, הובהרה התמונה הבהר היטב.

עם כל זאת, נשאלת השאלה, אם בנסיבות אלה יש גם עילה כנגד הנתבעים, באופן אישי.

נראה לי שכן.

המדיניות המשפטית צריכה להיות כזו, שאדם הנוהג בחוסר תום לב ובמירמה, גם אם הוא פועל כאורגן של חברה, לא יוכל לרחוץ בנקיון כפיו ולהיחבא מאחורי צלליה של חברה קורסת. כמובן, אם יש דרך משפטית לעשות כן.

בפסק הדין ב- ד"נ 7/81 פנידר נגד קסטרו, פד"י לז (4), 673 (להלן: "פס"ד פנידר") יש סקירה ממצה בנושא זה.

קובע מ"מ הנשיא, כב' השופט שמגר (כתוארו אז), בעמ' 685 מול האות ה'. (ההדגשה שלי ש' ח'):

"במקרה שלפנינו, למשל, משפשטה החברה את הרגל, יכול ורשאי המשיב לראות בבן שיחו למשא ומתן את איש ריבו. אין צידוק וסיבה למנוע ממנו סעד זה, רק משום שאיתרע מזלו ונקשר לבסוף חוזה עם אותה חברה.  כפי שיכול היה לתבוע את המנהל על נזק, שגרם לו במשא ומתן טרם כריתת החוזה, כך רשאי הוא לפנות אליו, משנכרת החוזה".

 ובעמוד 695 מול האות ב':
"לסיכומם של דברים, כל אימת שמנהל עשה או נמנע מעשיית מעשה שיש בו כדי להטיל אשם או חבות אישית לפיצויים, שרירה וקיימת אחריותו האישית, ומעמדו בתאגיד אינו מקנה לו, כמובן, חסינות כלשהי".

 ובעמוד 696 למעלה:
"הטלת חובת תום הלב על מנהלי חברה, המנהלים משא ומתן בשם חברה עם צד שלישי, היא ביטוי נוסף לתפיסות הנוהגות עתה, בדבר חובת האמון והזהירות המוטלת על המנהלים, גם כלפי צדדים מחוץ לחברה, כפי שמתחייב מן ההתפתחויות בחיי החברה והמשק".

ומסכם כב' השופט שמגר, בעמ' 697 – (ההדגשה שלי ש' ח'):
"לאור האמור לעיל, דעתי, כדעת חברי הנכבד השופט ברק, כי ניתן להטיל חבות בפיצויים, לפי סעףי 12 (ב) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973, על מי שהיה צד למשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה גם אם איננו צד לחוזה שנכרת, וגם אם לא נכרת חוזה כלל".

גם כב' השופט ברק (כתוארו אז), אומר שם, בעמ' 699 למעלה:
"משתי פרופוזיות אלה מתבקשת המסקנה הלוגית, כי אם פלוני היה צד למשא ומתן, וב- "כושרו" זה הוטלה עליו אחריות, הרי העובדה, שנכרת חוזה ושפלוני אינו צד אין בה כדי לשחרר את פלוני מאחריותו".

כב' השופט ברק מסכם, שם, בעמ' 704, מול האות ב' (ההדגשות שלי – ש' ח'):
"הגעתי, איפוא, למסקנה, כי שלוח, המנהל בשם שולחו הגלוי, משא ומתן לקראת כריתתו של חוזה עם צד שלישי, חייב – יחד עם שולחו – לנהוג כלפי הצד השלישי בדרך מקובלת ובתום לב. משלא עמד בחובתו זו, תוטל על השלוח אחריות, לפי סעיף 12 לחוק, וזאת – אם לחזור לשאלה שהוצגה בדיון נוסף זה – גם אם הצד לחוזה הוא השולח ולא השלוח".

          במקרה דנן, את המו"מ ואת ביצוע העבודה, ניהל וביצע הנתבע 1, כאשר בהמשך, לא רק שהפר את ההסכם, אלא הוציא מהנתבע, בתואנות שווא ובמירמה, כספים נוספים, בקבלו במירמה, שיקים נוספים וגם מכונית בשווי 18,000 ש"ח.

באשר לחיוביה של הנתבעת, אמנם זו לא היתה מעורבת בעסקה המקורית ולא ניהלה מו"מ כלשהו עם התובע, אלא שעל פי הנסיבות שהובררו, היא הוכנסה מכללא לכל "הקלחת" העסקית. זו לא היתה סתם מעורבות מכללא, אלא חשבון שנוהל על שמה, כשבחשבון זה הופקדו שיקים שמסר התובע לנתבע.

אם לא די בחשבון הבנקאי, באה גם קבלת הרכב והעברתו על שם הנתבעת, וקשרה אותה גם היא לעסקה, באופן אישי, מכאן מחוייבותה גם היא, ביחד ולחוד עם הנתבע 1.

 6.       כפי שנרמז לעיל,  רב הסתום על הגלוי בכתבי התביעה, זה המקורי וזה המתוקן.

אמנם, תצהירו של התובע, ת27/, הבהיר את התמונה, אולם הסעד הנתבע הוא זה המפורט בכתב התביעה המתוקן.

הוכח, כאמור, שהתובע שילם 118,000 ש"ח, ובנוסף הוציא גם סך נוסף של 35,840 ש"ח, להשלמת חלק מהעבודות, דהיינו, בפועל שילם 152,840 ש"ח.

התובע אמור היה לשלם 135,000 ש"ח ושילם 152,840 ש"ח, מגיע לו החזר בסך 17,840 ש"ח.

על פי חוו"ד המהנדס בן חורין, שווי העבודות שלא הושלמו הוא 69,200 ש"ח, דהיינו, יש להוסיף גם סכום זה לסך של 17,840 ש"ח, כך שסכום ההחזר הוא 87,040 ש"ח.

אמנם, המהנדס בן חורין לא ראה את ההסכם ולא התייחס אליו, אולם, כאשר מדובר  בעבודות בנייה כולל גמר ומסירת מפתח, כמו במקרה דנן,  הערכתו לפי מה שראה בשטח בפועל אל מול השלמתו לגמר, לא נפגמת בנסיבות אלה.

מאחר שהתובע תבע רק סך של 60,000 ש"ח, זה הסכום שייפסק לו.

יש מקום גם לצוות על הנתבעים להשיב לתובע את השיק ע"ס 30,000 ש"ח שמספרו 33708.

7.       אשר על כן, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד:

א.      לשלם לתובע את הסך של 60,000 ש"ח, בצרוף הצמדה וריבית, מיום הגשת התביעה 9/12/96 ועד התשלום בפועל.

ב.       להשיב לתובע שיק מס' 33708 ע"ס 30,000 ש"ח.

ג.       לשלם לתובע את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד, בסך 7,500 ש"ח, בצרוף מע"מ ובצרוף הצמדה וריבית, מהיום ועד התשלום בפועל.

ניתן היום כ"ג באלול תשנ"ח, 14 בספטמבר 1998 בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

זכות ערעור תוך 45 יום לביה"מ המחוזי.

מותר לפרסום מיום 29/09/1998.

ש. חמדני – שופט